אנדרטת תל חי שואגת וחיה

הפוסט הקודם גרם לי לחשק מדהים לצאת ולבקר את האנדרטה האהובה עליי. כמו שכבר סיפרתי לכם וכמו שאתם בוודאי יודעים, יש לא מעט אנדרטאות על מפת ישראל, כך שלומר שזו האנדרטה הכי אהובה עליי זה כבוד אמיתי, היא נבחרה ממקומות רבים ומכובדים על מפות הארץ.
האריה השואג הוא בעצם פסל של אריה שיצר פסל בשם מלינקוב אי שם בשנות ה30 הרחוקות. מבחינת המיקום של האנדרטה על המפה, היא לא רחוקה מתל חי ולכן הרבה קוראים לה "אנדרטת תל חי" בזמן שאחרים הדביקו לה את השם "האריה השואג". האנדרטה קמה כדי להזכיר לנו קרב קשה שהתרחש בתל חי בשנות ה20 ובו נהרגו 8 לוחמים.
על האנדרטה תמצאו את המשפט המאוד רלוונטי למעמד "טוב למות בעד ארצנו", אני לא חושבת שיש את מי לשאול כדי לוודא את אמיתות המשפט הזה.
האריה בעיני נראה מפוחד ועצוב, שואג לשמיים ומקווה לטוב. אני מאוד אוהבת אריות, אני מזל אריה ומגיל קטן מאוד נמשכתי למה שקשור בהם. עניין אותי מאוד לדעת מה הביא את הפסל ליצור את דווקא את האריה ודווקא במנח שהוא נמצא בו, אבל לא הצלחתי למצוא תשובות ולספק את סקרנותי (הגוברת בזמן כתיבת שורות אלה!).
אבא שלי סיפר לי שלפני ששתלו בסביבה עצים, הפסל היה בולט ונראה למרחקים רבים. היום הוא די מוסתר ואם לא מגיעים לקרבת מקום אפשר לפספס אותו בקלות. האריה השואג מיוחד לא רק בגלל היופי שלו, אלא גם בגלל הותק הרב, הוא אחד מהאנדרטאות הראשונות שהוקמו בישראל, זה התרחש אפילו לפני קום המדינה.
כרגיל גם להקמת האנדרטה הזאת היה נדרש תקציב שלא היה ולכן הקמתו התעכבה במשך השנים עד שנמצאו תורמים.

אנדרטאות ומשמעותן

לאיפה שאנחנו לא מסתכלים, אנחנו בדרך כלל נראה אנדרטה.
יש אינספור אנדרטאות על מפת ארץ ישראל שמנציחות אירועים או אנשים. אנדרטאות קטנות, אנדרטאות גדולות, אנדרטאות חדשות, אנדרטאות ישנות, אנדרטאות מעוצבות בטוב טעם ואנדרטאות מכוערות. אנדרטאות אנדרטאות אנדרטאות. וכנראה שזה הגיוני בהתחשב בכך שמפת ישראל רוויה בסיפורי מלחמה וגבורה, הרי המדינה הוקמה על רקע הכאב הנורא שחוו היהודים במהלך מלחמת העולם השניה.
יש משהו מאוד מיוחד לדעתי באנדרטאות, מעבר לכך שהן בדרך כלל יצירות אומנות מאוד מרשימות, הן הרבה פעמים מוצבות באיזורים שקטים ומבודדים. יצא לי הרבה פעמים להגיע לאיזו אנדרטה ולשבת בשקט, להנות מהמקום ולחלוק רגעים עם ההיסטוריה.
כמובן שאנדרטאות זה לא משהו שקיים רק על המפה שלנו, אני זוכרת שכשהייתי תלמידה וטסנו למסע לפולין, ראינו מגוון מאוד רחב של אנדרטאות בכל רחבי המדינה.
במקרה מסויים אפילו היו ילדים ואנשים ששיחקו סביב האנדרטה לזכר השואה. אני לא חושבת שזה נעשה מתוך מקום של חוסר כבוד, אלא שהרבה פעמים אנחנו לא ממש שמים לב למה שקיים סביבנו, במיוחד אם זה מחזה שאנחנו נתקלים בו באופן יומיומי. לדוגמה, כמה מכם שמו לב לאנדרטה הענקית שיש בכיכר רבין? האנדרטה לשואה ולתקומה שהוצבה בכיכר רבין כבר בשנות ה70, היא משהו שהרבה אנשים מצליחים לפספס. לאחרונה יותר ויותר אנשים שמו לב לקיומה כי האיזור היה בשיפוצים ומשך אליו תשומת לב, אבל עד אותה נקודה, חלק לא הבחינו בה בכלל.
אז אנדרטה היא אקט סימלי, משאיר איתנו את העבר, מכבד את העבר ובהרבה מקרים אף מפאר אותו ומעצים את מה שקרה. אני חושבת שזה מאוד יפה ומרגש שאנשים בוחרים לזכור, למרות שלפעמים הרבה יותר נעים ונוח לשכוח. 

נסיעה ספונטנית לאילת

בסך הכל אני חושבת שאני והGPS בסמארטפון הפכנו לחברים. אפילו נעים לי לשמוע את הקול (הדי מתנגן וידידותי) של הגברת בעלת ההנחיות.

בסוף מצאנו שפה משותפת

אני חושבת שאחרי כמה נסיעות התחלתי להבין את העניין, במקביל אני גם תמיד דואגת להציץ במפה שמתפרסמת על המסך וכך יוצא שאני פחות או יותר מבינה מראש את הכיוון הכללי וגם אם לא שמעתי הוראה ספציפית כי המחשבות שלי נדד \היה טלפון \היה בדיוק משהו סופר מעניין ברדיו או בדיסק שאני שומעת, אני עדיין מצליחה לפלס את דרכי לאיזור הנכון.
החלטתי לפני כמה ימים לקפוץ לביקור קצר על מפות אילת. דודה שלי גרה בעיר והיא הבטיחה לי שמש.
המשפחה שלי יודעת שאני מכורה לשמש, זקוקה לה כמעט כמו אוויר לנשימה. אני אומנם מאוד אוהבת את החורף, אין דבר יותר מהנה ממרק ביום קר ובהייה אינסופית בעננים (שתמיד מזכירים לי בחורף סרטים של דיסני), אבל אני זקוקה למנת השמש שלי. מכורה.
אז הדודה היקרה טענה שאצלה לא קר כמו שהיא שמעה שקריר במרכז והזמינה אותי ואת הילדודס לביקור קצר.
בהתחלה חשבתי שנטוס לשם, אבל סערה וטיסה זה לא משהו שהולך ביחד לדעתי. נסענו.
אני חייבת לציין שהיא קצת רימתה אותי בעניין השמש והיתה מעט מאוד שמש בשמיים. בסך הכל היה לנו מאוד כיף ואפילו המסלול נסיעה לאילת עבר חלק ודי מהר. ככל הנראה אין יותר מדי ביקוש לעיר בעונה הזאת ואנשים מעדיפים להתכנס בבתים שלהם במקום לצאת למסעות שופינג ללא מס.
אני חושבת שיש משהו מאוד מהנה דווקא בחורף, יש בה שקט שלא אופייני למי שמכיר אותה בעיקר מעונות התיירות ואני חושבת שהאופי האמיתי שלה מתחיל לבצבץ כשיש יותר מקומיים מתיירים ברחובות.

התדרדרות לקידמה.

יצא לי לספר לכם לפני כמה פוסטים על זה שאני ממש חנונית במובן של כל מה שקשור לקידמה והתפתחות טכנולוגית. 

אז אומנם יש לי בלוג (שם את הממשק הזה לקח לי לא מעט זמן להבין) ואני כבר די מרגישה בנוח עם סביבה אינטרנטית ואפילו יוצא לי לבלות לא מעט זמן בבלוגים של אחרים ורשתות חברתיות, אבל בכל מה שקשור לסביבת החיים שלי, אני עדיין בסוג של ימי הביניים.

למזלי יש את האחיינים המקסימים שלי, שלמרות שהם קטנטנים, הם מבינים הרבה יותר ממני ותמיד מוכנים להתגייס ולעזור לדודה הזקנה שלהם שאין לה מושג. 

כך יצא שקניתי לי סמארטפון והתקנתי עליו GPS. קיבלתי תדרוך מדוייק מהילדודס מה אני אמורה לעשות ואיך משתמשים והם אפילו הכריחו אותי לנסות בשביל לראות אם הבנתי באמת או שאני סתם מהנהנת.

בתור התחלה מצאתי את עצמי מסתובבת במקום במשך כמעט שעה על מפת ראשון לציון. זה היה אמור להיות מסלול נסיעה די פשוט ואני אפילו חושבת שהייתי צולחת את כל העניין די במהירות אם הייתי מציצה במפה (מוחשית!) לפני שיצאתי לדרך. כל שניה הבחורה החביבה אמרה לי שהיא מחשבת מסלול מחדש. 

בסוף לא היתה לי ברירה, פתחתי חלון בסטייל שנות ה90' וביקשתי הנחיה מהבחור הראשון שהעין שלי קלטה. הגעתי.

בהמשך החלטתי שאני אקדיש תשומת לב למכשיר ולא אעשה את זה תוך כדי נסיעה, מה שהביא לתוצאות טובות יותר והגעתי הביתה בזמן סביר.

אני מקווה שזה ילך וישתפר, יש לי חברות שטוענות שזה מציל להן את החיים. לא ממש ברור לי למה, אבל אולי אם אתן לזה צ'אנס אמיתי והוגן אני אבין במשך הזמן (וכמובן שאחלוק אתכם את התוצאות!). 

החרמון לפני השלג

אני לא ממש אוהבת שלג, זה מאוד רטוב, קר ואם אנחנו מתייחסים למקומות על מפת ישראל שיש בהם שלג, אז גם תמיד צפוף ומלא מבקרים שדוהרים (הם וילדיהם הצרחניים) לראות את המחזה הנדיר כל כך באיזורנו.
אז נכון שמדי פעם להכין אנשי שלג חמודים עם כובע וגזרים באף זה נחמד מאוד, גם מלחמת כדורי שלג זה אחלה וסקי למי שחובב זה נהדר, אבל לא כל שנה.
בפוסט הקודם המלצתי לנצל את התקופה הביטחונית הלא פשוטה שהתחילה על החלק הדרומי של המפה והתפשטה לאחרונה גם למרכז עם אזעקות ופיגועים קשים, ופשוט ללכת לטייל בצפון.
אז יש הזדמנות מצויינת עכשיו, לפני שהחורף נכנס במלוא עוצמתו וללכת לבקר בחרמון.
יש כמה דברים מעניינים שאפשר לעשות וללמוד על הר החרמון.
קודם כל, בכל עונות השנה אפשר לראות מההר את הנופים המדהימים של האיזור. מעבר לכך אפשר להנות מבילוי על הרכבל (כדאי ליצור איתם קשר מראש ולוודא שהאתר פתוח לאנשים פרטיים ולא רק לקבוצות מאורגנות), אפשר להזמין או להצטרף לסיור שמספר על הטבע בסביבה (החי והצומח) וגם לסיורים שסוקרים את הקרבות והמלחמות שהתרחשו באיזור במהלך ההיסטוריה. אני באופן אישי מעדיפה לשמוע על בעלי החיים החמודים מאשר על מלחמות, נראה לי שיש לנו מספיק מהנושא הזה בתקופה האחרונה בכל מקרה.
הסיורים נמשכים כשעה וחצי פחות או יותר והם לגמרי בחינם. זו אחלה אטרקציה להורים וגם לילדים ואני ממליצה בחום.
בסך הכל זו תקופה הרבה יותר ידידותית לטעמי לבקר באתר ובאיזור, אם כי כבר מאוד קר ויש רוחות נוראיות שחודרות לעצמות. הצטיידו בבגדים מתאימים כדי שתוכלו להתרכז בפעילויות האחרות ולא להיות עסוקים ברעידות והקור.
מפות הצפון מחכות לכם בקוצר רוח!

מפת ישראל מלאה באטרקציות! 

היום יותר מתמיד, טיול לצפון

הרבה אנשים לקחו חופש מהעבודה בשל המצב הביטחוני המעורער.

אני מציעה שבמקום לשבת כלואים במקלטים או בממ"דים, תשקלו אפשרות נוספת- לצאת לטייל.

לשמחתי עדיין יש מקומות על מפת ישראל שהם בטוחים יחסית ואפשר להסתובב בהם, בעיקר באיזור הצפון.

השמש זורחת, הציפורים מצייצות, אם כבר קיבלנו לימודים, למה לא לעשות מהם לימונדה? 

ברשת יש אינספור מסלולים מומלצים בצפון, הם מחולקים לפי דרגות קושי, עונות, אורך וכו' כך שמאוד פשוט לבחור מסלול שתואם את העדפות שלכם ואפשר בהחלט לבחור מסלול קצר של כמה שעות. 

שמעתי שיש כמה צימרים על המפות שמוכנים לארח חברים מהדרום בחינם או בעלות סימלית, כך שאם אתם לא ממהרים לחזור לעבודה ולבתי הספר, אפשר אולי להשאר ולבלות את הלילה. 

אחרי הצצה קטנה בתחזית, אני רואה שגם מחר צפוי להיות יפה, אז הספונטנים והאמיצים שבכם יכולים אפילו להנות בקמפינג, אם יש לכם ציוד שיכול לעמוד בטמפרטורות (יחסית) נמוכות ובטיפטוף, אם יחליט לרדת. 

בסך הכל אני תמיד משתדלת לראות את הצד הטוב בכל סיטואציה ולמרות שענני האלימות והשנאה מחשיכים מעט את מצב רוחי, אני מכוונת ומוצאת כל מיני פתרונות יצירתיים. 

אני מאוד ממליצה על נחל ציפורי בעונה הזאת. יש שם אפשרות למסלול מעגלי, מתאים גם למשפחות, קצר, נהדר בכל עונות השנה והנוף משגע! אפשר בחזור לעשות עצירה על המפה של עפולה המקסימה ולהנות מאחת המסעדות הביתיות שיש לעיר להציע.

בטוחה שאחרי טיול כזה תוכלו לחזור למרכז\לדרום בראש נקי ושקט יותר ולהתמודדות עם המציאות המורכבת שסביבנו. 

אל תכנעו לפחד, זו בדיוק המטרה במלחמה, לזרוע שנאה ואיימה. תמשיכו לחגוג את החיים שלכם תוך שאתם דואגים לביטחונכם ושלום ילדיכם והיקרים לכם. 

איפה מפות הנייר?

אני לא יודעת מה אתכם, אני כנראה עדיין מהדור הישן שכשהוא יוצא לטייל, הוא פותח מפה (ממשית!), בוחר מיקום, משאיר את כל המכשירים דורשי החשמל בבית ויוצא לדרך.
היום אני מבינה שזה לא ממש ככה ומפות  זה משהו שילדים מכירים רק ברשת.
יצא לי להראות לאחיין שלי לפני כמה ימים את אחת ממפות הטיולים שלי. בשלב הראשון הוא היה בטוח שזו תמונה ולא הבין למה היא מקומטת ולא ממוסגרת, לאחר מכך הוא שאל אותי מה אני עושה עם זה, לא לפני שהוא תהה למה אני מבזבזת על זה כל כך הרבה דיו מהמדפסת כשיש GPS. אז לקח לי זמן מה להסביר לו מה בדיוק עומד מאחורי זה וגם אחרי ההסבר הארוך שלי הוא הסתכל עליי בעיני עגל תמימות וגדולות.
הרגשתי לרגע כאילו הראתי לו אסימון או מכונית חיפושית, המפות בכלל לא בתודעה של הדור הזה.
אז א. אני מרגישה סופר זקנה שאני יכולה להגיד דבר כזה.
ב. אולי הגיע הזמן שאני אתעדכן בכל החידושים האחרונים בתחום הטיולים.
מצד אחד זה מאוד מפתה להיות אשת העולם הגדול ולהבין איזו התקדמות טכנולוגית קרתה בשנים האחרונות ופספסתי ככל הנראה, אבל מצד שני אני אוהבת את האופי הבסיסי שיש לטיולים שלי. אני אוהבת לצאת לשטח עם שק שינה שהוא לא ה-שק שינה הכי מפואר שאפשר למצוא בחנויות המטיילים ועם גזייה שפגשה כבר מאות כוסות קפה.
אני אוהבת לטייל בלי המכשיר הנייד ושאף אחד לא מתקשר ומטריד אותי בדברים לא רלוונטים.
אני אוהבת להחזיק את המפה הגדולה שלי ולתכנן את המסלול נסיעה לבד, בלי איזו אישה שתצעק עליי לאן ומתי לפנות.
הזדקנתי.